לא קם בישראל כמשה עוד נביא ומביט את תמונתו

0
732

בביאור עיקר האמונה בפיוט ‘יגדל’ מתוך ניסוחו של הרמב”ם “לא קם בשראל כמשה עוד נביא המביט את תמונתו” כותב מרן הרב זצ”ל: “השפע הזה של הנבואה, הוא בא מהארת המעשה הגדול, אשר הפליא ויפליא ד’ לעשות בכל היצור כולו וסדרו, אשר כל אחד מהם, וקשר כולם יחד, מורה הוא גדולת אל ומלכותו … אם כן תלוי הערך המרומם של עצמות הנבואה באותה המידה של ההתגלות של כל המעשים והיצורים, בקישורם ותכניתם, במהותם ומטרת הויתם, שהקשר הכללי זהו בית ד’ כולו, המציאות” (סידור עולת ראיה א, עמ’ נג). במילים אלו, הרב מסביר כי המציאות הנגלית לעינינו, היא רק חלק קטן מן המרחב שקיים באמת. המציאות עצמה, אשר היא מעבר לתפיסה שלנו, מכילה עוד מימדים וכוחות שאיננו מסוגלים לקלוט. אך ישנם מצבי התרוממות רוח, מול נוף מדברי עצום או שקיעה נוגה, שבהם האדם חש שיש במציאות מעין שלימות פנימית, הרמוניה אדירה, שירה שקטה וכיו”ב. 

באותה התעלות רוחנית ניתן לחוש שישנם כוחות גדולים בעלי הרמוניה ואחדות פנימית הפועלים במציאות, והם מעבר למה שאנו רואים, והם נובעים ממערך כוחות שלם הפועל באופן נסתר וגורם לחלקי המציאות להתאים זה לזה ולהשתלב זה בזה. המפגש הזה עם אותה שלימות פנימית הוא ‘הנבואה’. פירוש המשפט “ולא קם בישראל כמשה עוד נביא, ומביט את תמונתו”. כוונתו לומר כי משה הוא המביט בבהירות כל כך גדולה וברה, כל כך פנימית, וכל כך מקפת, את כל היצור כמעשה ד’ הגדול… והיא הבטת רז התמונה האלהית וצחצחות הזוהר של כל הנוצר כולו, ברומו ועוזו בשרשו ומקורו העליון, “ותמונת ד’ – יביט!”

והרב ממשיך שם: “ולא עוד אלא שבההכרה הכוללת מונח גם כן הערך של הסדר הדרוש בחיי החפץ והדעה הבוחרת של האדם, בחוקי חייו שהם צריכים להיות ערוכים על פי סדר עליון כזה, המתאים ליושר האלהי של כל המצוי, של כל התוכן של בית ד’, בסדרי החיים הרוחנים והמעשיים אשר לאדם”

חוקי התורה אינם רק הוראות טכניות אלא הם מעין שירה גדולה, הנובעת מפתיחת התודעה של עם ישראל למציאות על כל מימדיה, כפי שהובנה בידי משה רבינו ושאר הנביאים. חכמי התורה הם שקלטו את הפן הנסתר של המציאות והם שהצליחו להתחבר לעומקם של הכוחות האלוקיים שבה, החוקים וההלכות הם ביטוי רוחני עשיר ואדיר, לתודעה שחשה שיש אחדות פנימית למציאות, שמעבר לקליטת האדם הרגילה. במעמד הר סיני ניתנה לנו סדרה של מעשים יום יומיים (המצוות!) שלא יתנו לאותה שלימות להישכח, שבתוך שגרת חיי האומה יפנימו בזכותן את הקשר אל נשמת המציאות והכח ההרמוני שבין כל חלקיה. 

אכן, רבות מן המצוות אינן מובנות די הצורך, דווקא בגלל שהן מדברות על חווית שלימות עליונה כל כך עד כדי כך שקשה לדמיין אותה במצבנו הנוכחי. לדוגמא היחס המוסרי והחומל על הצמחים ואפילו על הדומם שכביכול איננו מרגיש דבר. המצוות מחדירות בנו את המבט ההרמוני על המציאות, מבט המכבד כל כח ודואג לקיומו של כל נברא, קיום המצוות גורם לנו לשאוף לתיקון כל חלקי הבריאה. 

העקרונות המוסריים האלו אינם אמירה מופשטת בלבד, אלא נחקקים בנו דרך מעשים יום יומיים. בקשת שלימות מוסרית ורוחנית, המחלחלת אל הנפש באמצעות המעשים הטכנים לכאורה, גם בלא ידיעת משמעותם, תוך זיכוך המוסריות של החברה לאורך מאות ואלפי שנים.

[עלון לאורו]