האינסטינקט הלאומי

0
429

לזכות משה יהודה בן פשה דינה 


“… הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו. הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע.

האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים. המינות, אע”פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ”מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים. לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ”א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע”כ עומדת היא ג”כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה.

וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית. רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

“המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית, אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן. כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים, וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו, מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה.

היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית – קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא, – לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע”פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה. הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ”א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ”א ע”פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ”א ישראל. …”.

א. בדרך לקיבוץ

בסעיף א. הרב קבע שהתחיה תלך על פי המהלך של החזרת אהבת ה’ בעולם, החזרת ה”סמפתיה” לאֵלהי -לעולם. זה המיוחד לעם ישראל.

יש ענין לא רק ללמוד את המחבר של “אורות התחיה”, אלא גם את העורך, את כוונות הרב צבי יהודה בסידור הסעיפים. הרי הרב כתב את הסעיפים במפוזר, כשבא לו, והעורכים עשו מזה ספרים.

אחר ה”סמפתיה האלהית” הרב ידבר עכשיו על הענין המיוחד שנמצא בקבוץ בני אדם. הקבוץ יותר אינסטינקטיבי מהיחידים. האינדיבידואלים נתונים יותר לבחירה חופשית, והקבוציות/חברתיות/לאומיות יותר טבעית, ממילא יותר אינסטינקטיבית.

ב. “הטבע מוצא את רדיתו בקבוץ האנושי יותר מאשר בפרטיו”,

אנחנו יוצאים מאופל אירופה ונכנסים לתחיית ישראל. החידוש הרוחני הוא ה”סמפתיה”, והחידוש המסגרתי, מציאותי ועובדתי בעם ישראל הוא שאנו חוזרים להיות קבוץ. הרב צריך לברר לנו מהו החידוש היותינו “קבוץ”, מה נשתנה.

ב. ההגנה האינסטינקטיבית של ע”ז מפני ישראל

“הפרטים הנם יותר חפשים, והטפוס של החופש המיוחד לאדם מתגלה בהם יותר. אבל החברה, האנושית והלאומית, עומדת ביותר תחת השפעת הטבע, וההופעה האינסטינקטיבית מתגלה בה יותר.

דרכי-השמירה המכוונות לשמירת המין והאיש, המתראות בבעלי-חיים הטבעיים יותר מבאדם התרבותי, הנן מתגלות בכלליות האנושיות באפנים יותר קרובים לטבע החי. ההכרה הפנימית, הכוללת בקרבה את הנטיות להשמר מכל מזיק ולהכיר את האויב, בלי כל צורך לחכמה ונסיון, מתגלית בחיי העמים ביחוסם זה לזה, עם לעם, דת לדת, גזע לגזע”,

אצל היחידים היכולת לאבחן ולהכיר אויב מסוכן ומזיק באופן אינסטינקטיבי תהיה פחותה. ממילא דרכי השמירה אצלם יהיו יותר מופקרים.

“האלילוּת הרגישה בישראל, ביהדות, את אויבתה היותר גדולה, את הכח, אשר לפי מדת הגלותו יצר לה העולם, ותצא שנאה אינסטינקטיבית עזה לישראל מכל הגוים”,

פה אנחנו פוגשים את אחת הסיבות של האנטישמיות. (בספר יש הרבה סיבות). לפי הרב יוצא שיש נטיות אליליות לכל הגוים.

“המינות”, הנצרות, “אע”פ שהשתדלה להנזר מן האליליות הרשמית, מ”מ נוסדה על בסיסים קרובים לאליליים”,

הנצרות באמת נחשבת לעבודה זרה [רמב”ם הל’ ע”ז ט ד (צנזורה!)], דהיינו, אם אונסים אדם להתנצר, הדין הוא “להרג ולא לעבור”. כך פסק הרמב”ם. לגבי איסלם “לעבור ולא להרג”. בזמן התחלת הנצרות האליליות היתה פגנית, והנצרות הכניסה שם יותר התקדמות ועידון והוציאה כל הפולחנים הברבריים של שריפת בנים ושל קדשה, כל מיני התנהגויות פרימיטיביות לגמרי. להפך, היא דברה בנוגע למושגים וערכים שמצאה ביהדות, ואמנם האלילה אותם והפכה אותם לעבודה זרה, אבל בכל זאת היא התנזרה מהאליליות הרשמית במידה מה. זה לא אותה הגסות.

עכשיו הרב מסביר, למה בכל זאת היא הכניסה במערכת שלה הרבה אליליות, כי

“לא היתה יכולה להתפלש בתוך אומות אליליות, אשר האליליות חדרה בתוכיות נשמתן, דמן ובשרן, כ”א בקחתה לה סגנון אלילי לרפידתה והשטחת סגנונה. יודעת היא יפה, שאם באפס יד יתמסמס ויכלה הסגנון האלילי, הרפוד לה, לא תמצא עוד מעמד בחיים למטבעה המיוחדת”,

כי לא יראו הבדל בינה ובין שרידי היהדות, פרטי פרטים ודברים שוליים ביהדות.

“ותוכרח להבלע בליעה רוחנית ביהדות, מקורה, ע”כ עומדת היא ג”כ על נפשה, ותמלא שנאת מות ליהדות ולישראל מחזיקיה”,

היא יודעת שאין לה מעמד ותקומה.

“ישראל ותחיתו” ה. [“שמונה קבצים” ה(לב); ק’: תוספת בקובץ; בלי ק’: אין בקובץ] (עמ’ כב-כג): “…בטול המצות המעשיות אשר יצא [מהמינות] [ק’ מהנוצריות] וצדדי אליליותה, יחד עם התגברותה לקלוט לה מדתנו ערכי אמונה ומוסד בפום ממלל רברבן, לאמר הרבה ושלא לעשות גם מעט, – מקושרים הם המאפלים הללו עם אותה ההתטמטמות הגויית, שלא תוכל להכיל בלב הערל את השקפת-העולם האלהית העליונה בכל זהרה, שהיא קושרת שמים וארץ, גוף ונשמה, אמונה ומעשה, ציור ומפעלים, אישיות וחברה”, לכל זה האליליות אינה מסוגלת, “עוה”ז ועוה”ב, הוית העולמים בראשיתם וגורלם באחריתם, רוממות [עולמי עד] [ק’ העולמים], שמחת שמים וארץ וכל [צבאם] [ק’ היקום], במחיית שם ושאר וכל צל אלילי, בהטהר גם שפל דרגת העולמים מזוהמותיו, בהתישר גם העקמומיות היותר מעוותה ומלפפת יחד עם כל סילוף גם היותר קטן וקל, ואור יזרח לישרים. – והעולם הגויי ככה הוא, מורכב, מחולק, אין אחדות לגוף עם הנשמה, אין חבור והתמזגות פנימית לרוחניות העולם וגשמותו, אין קשר פנימי בין המעשים ורחשי הנפש. השתוף הוא להם לעת-עתה תכלית העליה, לפני זריחת אורן של ישראל”; הרב לא נכנס לשאלה אם “שתוף” מותר לגוים או לא. יש פוסקים שכותבים מפורש ש”שתוף” מותר לבני נח. יש תוספות [בכורות (ב:) ד”ה שמא] שמתיר לבן נח בעניני שבועה בשם השיתוף, ויש הרבה פוסקים שאומרים שהתוס’ הקל רק בתחום זה, אבל לא התיר את השתוף באופן כללי. “אבל כמה אומלל הוא העולם, שהרשע והחשכה הזאת מרימה בה ראש והיא מתאמרת למבחר מאוייו. כמה אוצרות רשע כלולים תחת שקר נורא ואיום זה, שיש לו טלפי חזיר המתפשטות לעין כל עובר לאמר: ראו שאני טהור”.

אם כן עוד הסבר של האנטישמיות, והסבר נאה לכל הפוליטיקה של היום. הגוים פשוט רוצים שלא נחסל אותם. לגיטימי, לא? הבעיה היא רק שהם לא לגיטימיים. אין לאליליות מקום, מפני שהקב”ה לא בה. דבר כזה לא יכול להתקיים. לכן אין להם שום תקוה. אליליות היא המונים המונים, שקיימים ומרגישים שלאט לאט הם מחוסלים על ידי הציונות. רק תלך לדבר קצת עם ערפט – הוא כל הזמן בוכה, כל הזמן מבקש עזרה בינלאומית. מאד, מאד מסכן, מפחד מאד. הוא צודק. הוא בכלל לא דואג אלא לדולרים שלו. לא אכפת לו משום דבר. הקיום שלו! הוא מחוסל לאט לאט בעצם שאנחנו מופיעים. “לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ולא נתמלאה ירושלים אלא מחורבנה של צור” [יחזקאל כו ב, רש”י; רש”י על בראשית כה כג; מגילה (ו.)].

ג. האינסטינקט הקיומי לפני השכל האידיאולוגי

“וכן הדבר הולך בכל השדרות ובכל המצבים. מלחמת הקיום עושה את דרכה כבעולם החמרי גם בעולם הרוחני, בעולם הדעות והרעיונות. בכל תוקף והכרה פנימית מלמדת היא [=מלחמת הקיום] קבוצים רבים, המון בלתי מלומד, לעמוד על נפשם בבחינתם הרוחנית, כשם שהיא מלמדת את התורה הזאת את פרטי בעלי החיים ואת הקבוצים האנושיים בבחינתם החמרית”,

לא צריך להיות מלומד, לא צריך פרטים-דוקטורים, כדי לעמוד על תורתם ותרבותם. ההמון חש באופן אינסטינקטיבי את הסכנה של התרבות החדשה. להפך: אחרי שהחברה כבר עמדה יפה, יבאו חוקרים למיניהם ויאמרו “ממה אתם מפחדים?!”. לכן צריך לסדר את כל המהלך של הקדושה שתחזור בדרך הנכונה, אבל קודם כל ההמון; אחר כך יבאו המלומדים. הם אמנם יסבירו מה הם הסדרים. אבל קודם כל המהלך הפנימי הנשמתי.

“רק אחרי אשר הנטיות הללו יוצאות אל החיים ומחוללות מעשים כבירים, באים פלוסופים, חוקרי הנפש וטבע העמים, ומגלים את חכמתה של ההכרה האינסטינקטיבית אשר הקדים ההמון, ההולך אחר רגשותיו, לדעתה, ולפלס על פיה את נתיב חייו.

המדע יבסם” –

זה הכל, המדע רק מבסם, יש קודם כל הפרימיטיביות הטבעית;

“המדע יבסם את הנטיות הטבעיות וכפי האפשרי יתן להן צורה תרבותית ומוסרית”,

זה כל מה שהמדע יכול לעשות,

“אבל לא יעקרן ממקומן, כי עצומות הן ממנו, וגם המשפט והצדק על ימינן”,

כי הן החיים, ואילו המדע רק מדבר על החיים. המדע רק בא לתת את חוקי החיים ולסדר את החיים. המדע עושה את האנשים יותר שכליים ויותר עדינים, ואז הם מפתחים את כל הכוחות היותר מעולים שבאדם. ממילא אדם יותר שכלי הוא גם יותר מוסרי. אדם לא שפוי הולך עם בגדים קרועים ומלוכלכים, מסריח; אדם הגיוני שכלי יש לו מוסר חילוני ויושר. הקיצור, בן-עמי צריך לתת יד לשרון, וכל הפרופסרים סביב ראש ממשלתנו ילכו הביתה ויתנו לליכוד ה”פרימיטיבי” ולספרדים ה”פרימיטיבים” לעבוד כמו שצריך. הגיע הזמן, הגיע הזמן מזמן. יש וכוח גדול בין המדע ובין הפרימיטיבים. אריק שרון הוא בריא, הוא ישר. הוא לא פרופסור, מה אפשר לעשות, הוא איש צבא [שנת תשס”א]. הנה, הרב מסביר למה הם צודקים:

“כי הלא הן הן מעמידי החיים הקבוציים”,

העם הבריא מרגיש, יודע מה לעשות,

“וכל זמן שיש זכות קיום לקבוץ לאומי וחברתי” – אם יש לו זכות קיום – “באיזו צורה שתהיה יש לו המשפט להגן על קיומו”, גם נגד אנשי המדע, “מכל דבר אשר יבלעהו, ובתחבולות יעשה לו מלחמה”;

המדע אמנם קצת מעדן, אבל זה מדריגה ב’, איזה מין איפור, בוסם, לא מעבר לזה.

“היהדות מכרת את עצמה גם היא בהכרה טבעית”, זה לא שונה מהגוים, “קודם שיבארו לה כל פלוסופיה וכל הגיון מה היא”, לא צריך לא פרופסור (אל)[בן]-עמי, לא פרופסור ביילין, “לההארה של האלהות בצורה היותר טהורה ומאירה בקרבה פנימה ובעולם ובחיים בכלל, והשלמת טפוסה הלאומי הזה ע”פ רוחה העצמי בארצה ההיסתורית, זאת היא כל מגמתה”, צורה בריאה: הציונות חוזרת לארצה. “הכונניות המעשיות שלה באות למלאות את מלאכת הצנורות, שעל ידם ימלא דבר היחש של הזלת שפע טל החיים מהאידיאה האלהית הטהורה אל האידיאה הלאומית שלה, ברוח בשכל ובמעשה, לא רק בחיי כל יחיד כ”א גם וביחוד בחיי הלאום כולו.

ישנם בעולם חסידים, פלוסופים, אנשי קודש ואנשי אלהים, אבל אין בעולם אומה, שנשמתה העצמית לא תוכל להשתלם כ”א ע”פ המגמה של האידיאה האלהית העליונה בעולם, כ”א ישראל”,

בהמשך הרב ידבר על מהותו של רוח ישראל, אבל קודם כל הוא בנה לנו תשתית שיש דבר כזה, חברה שקודמת ליחיד, שיש פסיכולוגיה חברתית שקודמת לפסיכולוגיה אישית, שהיא יותר בריאה וקודמת מאשר המדברים עליה. האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה. אחר כך הרב העלה דבר חדש, המהלך האידיאות בישראל ומסיים שרק בעם ישראל נמצא “עם שנוהג על פי המוסר”. אצל הגוים נמצאים “יחידי סגולה” שנוהגים על פי המוסר, אבל לא עם שלם.

מקורות: אורות ישראל, כל פרק א. וכנרשם בשעור הקודם.

סיכום:

1. כמו שיש לבעלי חיים דרכי הגנה אינסטיקטיביות על קיומם, כך קבוץ בני אדם, שיש לו זכות קיום, הוא קרוב לאינסטינקט הזה מהיחיד, שיותר נתון לבחירתו החופשית.

2. הנצרות יודעת, כי בעוזבה את האליליות שלה, שעל ידה פלשה לתוך עמים אליליים, לא נשאר לה הבדל למקורותיה שביהדות, ולכן היא לוחמת על נפשה בשנאתה ליהדות.

3. כל הגוים הם אליליים, עולמם מורכב ולא מאוחד. איחוד שמים וארץ, נשמה וגוף יש רק אצל ישראל, ולכן הם מפחדים על קיומם כנגד ישראל.

4. קודם כל החיים האינסטינקטיבים, הפרימיטיבים יוצאים לפועל, אחר כך בא המדע כדי לבסם אותם, לעדן אותם בשכל. אבל האמת של סדרי חיים וקיום חיים נמצאת בחברה.

5. גם היהדות מכירה את עצמה קודם כל באופן טבעי אינסטינקטיבי, ואחר כך יבואו כל המבארים אותה בפילוסופיה והגיון.

[kimizion]