דרוש בין כסה לעשור

0
470

“לכו ונשובה אל ד’ כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו, יחינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי’ לפניו”. 

יל”ד מהו לשון “לכו ונשובה”, והו”ל לומר באו ונשובה אל ד’. גם יש לבאר על מה ירמזו יומים ויום השלישי לבד דרשת חז”ל ע”ז על בתי המקדש. 

ונבאר מ”ש חז”ל: “תני חייא ב”ר מדיפתי ‘ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב’ג, וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי”. ויש להבין בטוב טעם במה יעלה כח האכילה ההיא כתענית של ב’ ימים דוקא, כמו שפירשו שהכונה כאילו נצטוה להתענות תשיעי ועשירי והתענה בהם. 

אמנם בתשובה ישנם שני חלקים עקריים’ ושניהם רמוזים בפרשת התשובה, מתחילה כתוב: “והי’ כי יבאו עליך וגו’ ושבת עד ד’ אלהיך ושמעת בקולו וגו'” ואח”כ אמר: “ומל ד’ אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ד’ אלהיך”, ולכאורה יפלא הלא כבר אמר שישובו, ושבו, ומאי הוא ומל את לבבך. 

אבל תוכן הדבר הוא שהחטא פוגם בשני דברים, הא’ בפועל מה שסר מדרך השי”ת ועבר על רצונו ומצותיו, והשנית מה שנתרחק מהשי”ת ונתמעטו מלבו אהבת השי”ת ויראתו, וצריך להשיב אל לבבו יראה ואהבה גדולה למלאות החסרון. והנה היראה והאהבה כלולות בהן כל המצות בכח, כל הל”ת ביראה וכל העשין באהבה, וצריך להשיב אליו הכח, כי מיעוט האהבה והיראה הוא הכנה ליפול ח”ו בעבירות, אך מקודם צריך לתקן דרכיו בפועל. 

והנה יש הפרש גדול בין הנהגות אלה שני מיני התשובות, כי התשובה להשיב את שבות האהבה והיראה א”צ להיות נטפל בצרכים גשמיים ולהיות מעורב בין הבריות, כי אדרבא זה יטרידו מקנין יראה ואהבה, אבל לענין תיקון העבר בפועל אמרו חז”ל: “היכי דמי בעל תשובה … באותו פרק באותו מקום”, א”כ צריך הוא להיות עסוק במו”מ ובהנהגות העולם ולהתנהג בהם ע”פ תורת השי”ת וחוקיו. והנה אף אם נצא ידי חובתנו בחלק התשובה שבכח, דהיינו להשיב אהבת השי”ת ויראתו אל לבבנו, עדיין אין אנו מספיקים, כי צריכים אנחנו להבחן בתשובה שבפועל, ולתקן את אשר העוינו בהיותנו עסוקין בעסקי העולם. 

ע”כ נצטוינו להקדים לפני העינוי של יוה”כ, שעליו נאמר: “לקדוש ד’ מכובד”, דהיינו שאנו מחזירים בו את הכבוד והקדושה שאבדנו, אבל כיון שאנו פרושין בכל היום הקדוש ההוא מכל עסק חמרי, יוכל הטוען לטעון כי עדיין אין התשובה שלמה אתנו, ע”כ אנו מקדימים לאכול ולשתות בעיוה”כ, ולהיות זהירים בעבודת השי”ת ולהיות מוראו ית’ עלינו שלא להכשל בשום איסור גם מתוך אכילה ושתי’. א”כ מתקנים אנו את התשובה שבפועל, ואח”כ נוכל להגדיל עיקר התשובה בהוספת קדושה. נמצא שלולא זה הכח שאנו מקבלים מאכילת עיוה”כ – שגם בהיותנו עסוקים בצרכים גשמיים אנו מקבלים עול מלכות, לא היתה עולה תשובת יוה”כ, א”כ בצדק נחשבת אכילת יום זה כאילו התענינו תשיעי ועשירי כנגד ב’ חלקי התשובה. 

ע”כ אנו מזכירים בסדר הכפרות: “בני אדם ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל”, ואח”כ “אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו”, שהוא נגד ב’ מיני הקלקולים שפוגמים בנפש מפני החטאים. האחת, שמושיב נפשו בחושך ומונע ממנה אור האהבה והיראה, וכשהיא רוצה לעלות במעלות אין טומאת העון מניחה לעלות והיא אסורה ביד עונותיה. והפגם מה שבפועל אינו יכול לעשות טוב, כמש”כ: “היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב למודי הריע”, והוא החולי שבנפש, שמתעבת הנפש יראת ד’ ושמירת המצות והדרכים הישרים. ואמר על הראשונים “יוציאם מחושך וצלמות” ועל האחרונים “ישלח דברו וירפאם”, כי על ידי התשובה הם זוכים לאור האהבה והיראה, וגם זוכים להטות דרכיהם לטובה.

ואח”כ אנחנו אומרים: “אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו וגו”‘, וחז”ל אמרו אפי’ תתקצ”ט אומרים חובה ואחד מליץ יושר שומעים לו, ועוד אפילו תתקצ”ט חלקים באותו מלאך לחובה ואחד לזכות שומעין לו לזכותו.

והדבר יפלא מאד, דהלא זהו סותר כללא ד”אחרי רבים להטות”, גם א”כ מי יתחייב בדין והלא אין לך רשע בעולם שאין לו שום זכות ו”העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד” א”כ הרי ימליץ עליו זכות ע”כ, ואיך אמרו חז”ל רובו עונות רשע רובו זכיות צדיק ובמחצה על מחצה רב חסד מטה כלפי חסד. 

אבל לע”ד י”ל דהכל קאי על בע”ת, או עכ”פ באותו שגלוי לפניו שיעשה תשובה, ולזכות הקב”ה מזכיר לאדם גם את מה שעתיד לעשות ורק לחובה נאמר “באשר הוא שם”. אך דלפעמים מצינו ח”ו בע”ת שאינו משיג אורחות חיים, אבל חז”ל אמרו שהוא דוקא במינות או בעבירה דאדוק בה, וטעם הדבר כתב מהרש”א בח”א כדי שלא יחזור לסורו. והנה אם כן אין הדבר אמור כ”א במינות, היינו ששם אפי’ יגביר בתשובה גדולה מ”מ לא יתכן שיהי’ בטוח מלכד כיון שכבר נלכד ברשת זו. אבל גם כל השב יש עליו לדאוג על נפשו, דאף אם הוא משלים את תשובתו בלב בדאגה ובהוספת מעלה בקדושת הנפש, אבל מי יודע אם יקום ויתהלך בדרך ישרה בבאו לעסוק בעסקי העולם. 

ע”ז מספיק “אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף” שטוען עבורו שיתקיים בתשובתו גם בהיותו שב לעסקי העולם, גורם לזכותו. ואנו מקדימים דבר זה בעיוה”כ שהוא מכוון כנגד התשובה של תיקון המעשה שהוא דוקא בהיותנו עסוקים בדברים גשמיים. ויובן עפ”ז הלשון: “שוב יום אחד לפני מיתתך”, וכששאלו תלמידיו את ר’ אליעזר מי יודע איזה יום ימות אמר: “וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר”, ולכאורה קשה הלא גם על יום אחד אין האדם בטוח וכמה מתים פתאום ל”ע. 

אלא שעיקר הכונה, שהתשובה מחולקת במהותה אם היא באופן שהוא מתעתד לחיים או מי שהוא נוטה למות, ‘שזה האחרון’ עיקר תשובתו הוא להתחרט על העבר ולהתבונן בגדולות השי”ת ולהשיג דעת אלקים לפי כוחו, וא”צ כ”כ להכין עצמו לישר צעדיו בענינים גשמיים מאחר שאינו עתיד להיות עסוק בהם, אבל השב בהיותו מצפה לחיים הוא צריך לפלס נתיבות עסקיו הגשמיים שלא יכשל בעבורם בחטא ועון. אמנם זה הפלס א”צ שירבה לחשוב על זמן רב, כי אז יגדל עליו העול ויתיאש מתשובה, כי מי יודע ילדי יום. אלא צריך לצייר בעצמו שצריך להכין עצמו רק ליום אחד, ויום אחד יהי’ נקל לו לעמוד נגד יצרו בנסיונות אפי’ אם הורגל ברע ח”ו, ואח”כ יתחזק עוד יום א’, עד שתשוב להרגל אצלו ההליכה בדרך הטובה. ע”כ אמר: “שוב יום א’ לפני מיתתך”, להורות ע”ד התשובה שאינה מספקת במה שיוסיף רק יראה וקדושה, כ”א צריך לישר דרכיו בעסקי העולם ללכת בהם ע”פ התוהמ”צ. והיינו להכין עצמו ללכת באורח ישרה בעסקי החיים, וכמו שאמר הכתוב: אתהלך לפני ד’ בארצות החיים” ואמרו חז”ל שהוא מקום שווקים, הכונה שבעסקיו ומסחרו ישים את השי”ת נגד פניו. 

ע”כ אמר תחילה: “כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי”, כי ח”ו כשאינו מתחזק ללכת בדרך ישרה להבא הלא גורם ח”ו מות לנפשו אם שב באמת, ואם עכ”פ יחי’ אי אפשר לו לסור על רגע מעסקי תשובתו. ובאמת אין זה רצון השי”ת שיהי’ כל הימים רק אונן ובוכה, אלא האדם צריך לבכות ולהתאונן בזמן הקבוע לו, ולחזק לבבו אח”כ בבטחון בהשי”ת כי הוא טוב וסלח ויתחזק בדרך ישרה וטובה, ולא יודחו רגליו מדרך הישרה. וזהו עיקר העזר שצריך הבע”ת מאת השי”ת שאפי’ בהיותו פונה מעם עסקי תשובתו ילך בדרך ישרה. 

וע”ז אמר הנביא: “לכו ונשובה אל ד”‘א”, פי’ לכו לעסקיכם ושם נשובה אל ד’, וזה לא יתכן כ”א בקיבוץ ב’ עניני התשובה, שיוסיף קדושה ויראה בנפשו, גם יחזק לבבו לעמוד נגד היצר בהיותו עסוק בעניני החומר. ואמר: כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו”, כי הנה ב’ מיני התשובה, האחת היא בגלוי דהיינו תיקון המעשים, והאחת בסתר בכח בלב, ואנו צריכים להתעורר ע”ז מב’ מיני עונשים. דהנה עיקר העונשים שהשי”ת מביא על העולם הוא לתכלית שיראו מלפניו ויחזרו בתשובה, והנה בכל עונש ופורענות שהשי”ת מביא בעולם יש בה עונש גלוי ועונש נסתר. כמו ח”ו בהעדר איש אמרו חז”ל: אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה” ובכלל כל ישראל כאיש אחד ונמצא כאילו נאכל חצי בשרו, אך נוסף ע”ז הפחד שהאדם מתפחד בראותו עונש ודין זהו נסתר בלבו של כאו”א, וע”ז ג”כ נאמר: “והאלהים עשה שיראו מלפניו”. וצריך האדם להתעורר מעונש הגלוי על תשובה גלויה מעשית, ומעונש הנסתר שבלב על תשובה שבלב. וז”ש: “כי הוא טרף”, שהוא עונש גלוי כמו טריפה שעוקר חתיכת בשר, “וירפאנו”, כי תשובה מביאה רפואה לעולם, וע”י התשובה מתרפא החסרון שהוטל בכל החבורה כדאחז”ל לשון זה: “נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאת כל אותה המשפחה”. “יך” בלא הכרת חסרון, “ויחבשנו” להסיר את הכאב וריעת המזל הבא ח”ו מפחד כדאי’ בכריתות דלא לעבד אינש הכי למיקם בביתא דהברא ולמחזי אי אית לי’ בבואה דבבואה או לא מצד דריעא מזלי’, וזאת היא תקלה פנימית שאינה ניכרת, ע”י התשובה “יחבשנו”, והיינו התשובה הפנימית שבלב. 

ואמר שאנו נעזרים בב’ התשובות מקדושת הימים, שהנה עיוה”כ יש בו קדושת שני ימים כדחז”ל: “כאלו התענה תשיעי ועשירי”, א”כ הוא לעולם יומים. וע”ז אמר: “יחינו” כי יתן לנו חיים גם בעוה”ז, מצד זה שאנו מלמדים עצמנו ללכת בדרך התורה גם בהיותנו עסוקים בעניני הגוף כמו עיוה”כ. “ביום השלישי” שהוא יוה”כ עצמו, “יקמנו”, כי עיקר הקימה הוא מ”מ שלמות הנפש והשכלת האמת שהוא עומד לעד וע”כ נקראו מלאכים “קאמיא”, “ונחי’ לפניו”, כי בזכות זה נזכה לעוה”ב. נמצא כי עיוה”כ הוא הכנה לזכות לחיי עוה”ז כדי שע”י נזכה לחיי עוה”ב, ו”יפה שעה א’ בתשובה ומע”ט בעוה”ז מכל חיי העוה”ב”, ע”כ יפה כח ערב יוה”כ כאילו התענה תשיעי ועשירי. 

[מדבר שור י’]