עבודת ימי אלול – חלק ב

0
410

ונתבאר עניין זה, שהיה ראוי לספור חמישים יום מחג הסוכות עד לשמיני עצרת שם בהמשך המדרש, ואכן חז“ל
שואלים מדוע אין זה כך, ומדוע איננו סופרים כמו בחג הפסח, ומתרצים, כי לא רצה הקב“ה להטריח את בני ישראל לעלות לרגל בימות הגשמים, ואם נספור חמישים יום מסוכות הם יכלו בימות הגשמים, למדנו עכ”פ כי מן הראוי היה למנות מ”ט יום ואחר כך להגיע לעצרת אמנם אילו סוכות היה באלול אכן כך זה היה, ושמיני עצרת היה החג של חודש תשרי.

העניין בזה כי הנה אילו לא היה העגל נעשה, ומשה רבינו היה יורד מהר סיני ומוסר לכלל ישראל את הלוחות
הראשונים, אז היום הזה היה נקרא יום בריאת האדם. היום בו נברא האדם שהוא חי לעולם. מעלת הלוחות הראשונים הייתה כפי שדורשים חז”ל ׁׁ(עי’ אבות פ”ו, עירובין נ”ד ע”א, ובמדרש רבה פ’ כי תשא על הפסוק “חרות על הלחת” אל תיקרי חרות אלא חירות), ואם היינו זוכים להם הייתה לנו חירות מיצר הרע, חירות ממלאך המות, חירות משעבוד מלכויות. ויום קבלתם היה יום בריאת האדם האמיתי, אחר שאותו אדם שנברא בא’ תשרי נידון למוות וזאת לא הבריאה האמיתית של האדם, הבריאה האמיתית של האדם צריכה להיות ביום מתן הלוחות. זהו המועד השייך לתמוז, אשר צריך היה להיות בי”ז בתמוז, והפסדנו אותו בגלל חטא העגל.

המועד השייך לאב, זהו יום הכיפורים, אשר היה צריך להיות בתשעה באב, אחר שהיו המרגלים צריכים לחזור
ולספר לבני ישראל כפי שאמרו יהושע וכלב “טובה הארץ מאד מאד”, ואז היה כלל ישראל צריך להתעורר בשמחה,
וכולם כאיש אחד היו אומרים נעלה כולנו יחד לארץ ישראל.

בכך היה היום הזה מקבל למעשה את קדושת יובל, אחר שביום זה היה מתקיים בנו “ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל
משפחתו תשובו”, והיינו זוכים בו באמת לארץ ישראל האמיתית, וכולנו היינו הולכים אליה. ובזה היה מתקדש היום
בקדושת יום הכיפורים, אשר עניין קדושתו הוא קדושת היובל. למעשה, בגלל חטא המרגלים הפסדנו בתשעה באב
את קדושת יום הכיפורים.

המועד השייך לאלול הוא חג הסוכות, על פי המתבאר מדברי רבותינו, [בעיקר מפירוש הגר“א לשיר השירים], כי
המועד של סוכות הוא כנגד הקמת המשכן. כדאיתא התם בגאון, שמשה רבינו ירד ביום הכיפורים ולמחרת בי”א תשרי
הוא ציווה על מלאכת המשכן, בי”ב ובי”ג נתקיים “והם הביאו אליו עוד נדבה בבקר בבקר”, בי”ד סידרו את כל מה שבני
ישראל הביאו, ובט”ו התחילו להתעסק בבניין המשכן, לפיכך נקבע היום הזה לחג הסוכות, “כשם שחל שם שמים על
החגיגה, כך חל שם שמים על הסוכה”, הסוכה היא מקום שבו אנו נמצאים כביכול בצל כנפיו של בורא העולם.
מעתה, אילו זכינו, אילו היינו קמים כאשר שבו המרגלים בליל תשעה באב והולכים בשמחה לארץ ישראל, ואז היה
נבנה מיד בית המקדש, [ולא היה כלל את עניין המשכן, שהוא כאהל ארעי] כך היה נבנה בית המקדש בתחילת חודש אלול ואז היה חל החג האמיתי של סוכות, בזמן שבית המקדש בנוי.

את כל זה הפסדנו, ואחר שחודשי הקיץ נשארו זמנים הצריכים לתיקון, הם נשארו זמני חורבן לכן הכל עבר לתשרי,
וכפי שמתבאר מדברי חז“ל בפסיקתא, צריך שבעה שבועות של נחמה “שבעה דנחמתא” כדי להתנחם ולקבל תנחומים
באמת, ואחר כל התנחומים האלה, אחרי שאנו יוצאים מכל ימי החורבן, אז אנו יכולים להתחיל מחדש. אז אנו מגיעים
ליום בריאת האדם, היום השישי של מעשה בראשית, ומעתה אנו מתחילים שוב מחדש את כל המערכת עד לחג הסוכות
שהוא בניין הבית, וימים אלו מכוונים, עשרים ושתים ימים של בניין, ימי החגים, כנגד עשרים ושתים ימים של חורבן.
ימי הנחמה מעבירים אותנו מהחורבן לבנין והנה, בעצם המעבר מחורבן לבניין, נמצאת הנחמה בעצמה. אלו הם שבעה שבועות של נחמה. וכידוע דבר הזה הוא תקנה גמורה, ואסור לשנות את ההפטרה, עד כדי כך שנחלקו הפוסקים באופן שחל ר”ח אלול בשבת בתוך שבתות הנחמה, כפי שאירע השנה, אם אפשר להפטיר בהפטרה של 
שבת ראש חודש או שהיא נדחית מפני ההפטרות של הנחמה שהן מתקנת חז“ל, ולמעשה הסיבה שאנו נוהגים להפטיר
בהפטרה של ראש חודש היא רק משום שאף בה יש דברי נחמה ונמצא שאף בקריאתה אנו יוצאים ידי חובת שבעה
דנחמתא.

כך נראית השנה שלנו. זהו סדר הזמן שבו אנו חיים ואליו אנחנו צריכים להצטרף. אנחנו צריכים לחיות באופן שבו
אנחנו נמצאים במסלול ובמהלך, אשר מתחיל בי”ז בתמוז, תחילת ימי בין המצרים, וממשיך לימי בין המצרים עצמם עד
לתשעה באב, ימים שאנחנו נמצאים בהם במהלך של אבלות, ואז אנו עוברים לתשעת הימים המגיעים עד לתשעה באב,
ימים שבהם הדין הוא שצריכים להתנהג כמי שמתו מוטל לפניו. ועתה, אחר שכך נהגנו וחיינו מחדש את ימי החורבן,
הרי שמי שמתו מוטל לפניו צריך להתנחם, ואף שעדיין אנו במצב של “עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו”, ולמרות
שאנו מצפים לישועה בקרוב אבל עדיין לא נשתנה סדר החיים שלנו, אולם אחרי שאנו עוברים את ימי החורבן וחיים אותם מחדש, תקנו לנו כחובה גמורה את האופן שבו אנו חייבים להתנחם, וכך אנו צריכים להתנחם בשבתות הנחמה, כדי להתחיל מחדש.

זאת המציאות שבתוכה אנו חיים. זהו מהלך אחד שלם שבו אנו עוברים ממצב של חורבן למצב של בניין מחדש,
וכשם שחובתו של האבל להתנחם כך אנחנו חייבים להתנחם. דבר זה מתקיים על ידי נחמות הנביאים, אשר אותם אנו
חייבים לקרוא, ואלו התנחומים שבונים אותנו מחדש. אנחנו נמצאים בתהליך גדול, החורבן הוא נורא ואיום והתנחומים
הם נפלאים ביותר. ועלינו לחיות אותם כמו שאנו חיים את החורבן. לחיות את החורבן, לחיות את התנחומים, ולחיות את
הבניין מחדש.

זהו הסדר שבו אנו נמצאים, ועתה, לאחר שאנחנו מתנחמים, אנו חייבים שוב להתחיל מחדש את הלידה, את
עצם לידת צורת אדם, הדבר שקרה בראש השנה – “זה היום תחילת מעשיך” – היום שבו נברא אדם הראשון, צורת האדם הראשונה. ולאחר מכן שוב אנו חוזרים לקבל תורה ביום הכיפורים, אותה קבלת התורה שהפסדנו בי”ז בתמוז, ועתה, אחרי הנחמה, אנו שוב מתנחמים ומקבלים מחדש תורה. עד שאנו חוזרים לשמוח, ושמחים כביכול בבית המקדש- אף שאין לנו אותו עתה- בזמן שמחתנו בחג הסוכות, אשר בו התחילו להתעסק בהקמת המשכן והתחיל התהליך של בניין בית המקדש. [הגרמ”ש]